"דבר על מקום המצאם" בתיאטרון הלאומי בוקרשט

התיאטרון הלאומי הבימה מתל אביב , ישראל יציג את מופע התיאטרון "דבר על מקום המצאם" מאת נאוה סמל, בימוי איה קפלן, על במאת התיאטרון הלאומי בבוקרשט ב22 ו23 ליוני, במסגרת חוזה שנחתם עם התיאטרון מבוקרשט.

אנו נמצאים בשנת 1949, עידן של רציונליזציה בתקופת הצנע בישראל, ושתי משפחות פליטים מחפשות נואשות אחר מקורות הכנסה. משפחת בוים מרומניה, ששרדה את מלחמה בטענה כי היא נוצרה, מתגוררת בדירה בשיכון עולים. בדירה הסמוכה מתגוררת חייטת מסלוניקי עם בתה, שתיהן ניצולות מחנה ההשמדה אושוויץ. הרדיו הוא מרכז הקיום של שתי המשפחות, כלומר התוכנית היומית המוקדשת לחיפוש קרובים אבודים, המשודרת מדי יום בקול ישראל, כבר למעלה מ-25 שנה. המופעים יתקיימו בעברית עם כותרות ברומנית ובאנגלית.

מחברת ההצגה, נאוה סמל (1954-2017) גדלה בעצמה בבית שבו האזנה לתוכנית הרדיו הזאת היה צורך יומיומי. "בהגדרה", היא אומרת, "התוכנית הייתה מנוע החיפוש הגדול ביותר בתקופה לפני גוגל". המחזה שלה שואב השראה מחוויות משפחתה שלה, סיפורם של מהגרים המנסים כמיטב יכולתם להשתלב במדינה חדשה מבלי לאבד את זהותם וביניהם נוצר קשר רגשי, למרות הקשיים הכלכליים איתם הם מתמודדים, למרות צלקות העבר וחשדות הדדיים. ד"ר יואל רפאל, היסטוריון באוניברסיטת בר אילן ומנהל ארכיון אלי ויזל באוניברסיטת בוסטון, מסביר את משמעות הטקסט שכתבה נאוה סמל: בבתים רבים בישראל אחרי חדשות השעה 13:00, ההורים רובם ניצולי שואה נצמדו למכשירי הרדיו כדי לשמוע את השמות המשודרים של אלה שמחפשים את קרוביהם. לתוכנית הרדיו היומית הזאת הייתה השפעה עצומה על תודעת השואה, כי בבתים רבים, ילדים למדו על ההיסטוריה המשפחתית שלהם. השידור היומי של רשימות השמות היה כמעין פסקול שליווה את מהלך חייהם, והפך לחלק מה-DNA של הישראלים של אותם הימים. במשרדים ובמפעלים נשמעה התוכנית ובבתים רבים עצרו מלאכול ארוחת צהריים ונתלו ברדיו. בשנות ה-90, התוכנית שודרה מחדש רק פעם בשבוע בימי שישי אחר הצהריים. לאורך הקריירה הספרותית שלה, המתפרשת על פני 4 עשורים, פרסמה נאוה סמל למעלה מ-25 ספרים. כתביה כוללים ספרות, מחזות, תסריטים וליברית אופרה.