מורשת יהודית ברומניה 12.01.2025
אנטול גוגל משורר, מסאי, פובליציסט ומתרגם רומני-יהודי חלק שני
Marian Marom (מריאן מרום), 14.01.2025, 17:36
בהמשך לשבוע שעבר אני ממשיך את הביוגרפיה של אנטול גוגל מריאיון עיתונאי שהוא העניק בערוב ימיו:
"נולדתי במאה לא מפנקת מלאה במלכודות מעודנות. נגזר עלי לשאת את המאה הזאת בתיק אישי, בתוכי, עם כל הטוב וכל הרע שחדרו עד לשד עצמותיי. כל החיים שלי אני מחובר לכתיבה, לשירה ולעיתונות. הגעתי אל מערכת העיתון "הנוער המולדבי" במרץ 1945. המערכת הייתה בבית קטן שהשתמר עד היום, ממוקם בצומת הרחובות פושקין וסשיוסב (Sciusev). המלחמה עדיין נמשכה. עבדתי יחד עם קונסטנטין קונדריה, עם אלכסנדרו קוסמסקו. העיתון הופיע בפורמט קטן, פעמיים בשבוע.
עובדי הדפוס בחרו את האותיות ביד מדפים כתובים גם ביד בצורה לא קליגרפית עם אין ספור מחיקות. אף אחד מאיתנו לא הורשה לכתוב בגוף ראשון, דיאלוג או ראיון היו ז'אנרים אסורים. הסגנון הוורוד בכתבות היה המועדף ומומלץ על ידי ההנהלה. היה נורא קשה לכתוב. כל מילה פגעה בך. אלו לא היו זמנים שאיפשרו לך התבוננות פנימית. אני זוכר את שנת 1946. בצורת איומה עם אותו יובש נוראי בטבע שרדף גם את דפי העיתון.
באותה שנה 1946 התקבלתי לשורות איגוד הסופרים שלנו. אני חייב לציין שבאותה תקופה היו רק קומץ סופרים, רובם מטירספול. היו גם שקרנים אידיאולוגיים שתמיד חיפשו פתרון, והאשימו אותנו בדבקות בהשתייכות לזרמים בורגניים שונים. מכתבים קולקטיביים פורסמו, היו מחפשים אויבים בכל מקום. רק לאחר מותו של סטלין, במהלך מה שמכונה "ההפשרה" החרושצ'ביסטית, הופיעו המטמורפוזות הראשונות. גם אמינסקו, קריאנגה ואלסנדרי מודפסים בקישינאו. פרסומים חדשים החלו להופיע. העיתון שלנו מופיע בפורמט גדול. הרבה שירים, מערכונים, סיפורים מתפרסמים במהדורת של יום ראשון בשבוע. המועדון הספרותי שלנו תופס את עצמו יותר ויותר, הופך לסוג של מיני-איחוד של אלה שמתלהבים מהכתיבה.
סוף סוף, נולדת קונסטלציה אותנטית של כישרונות, כמו גריגור ויירו, ליביו דמיאן, ויקטור טלוצ'ה, אמיל לוטאנו, ועוד. יום אחד נולד הרעיון לארגן בעיתון מפגשיים (Șezători) כמו שקראנו להם. צעירים הגיעו מכל עבר, קראו את שיריהם, ארגנו דיונים לפי נושאיים, "שולחנות עגולים", מפגשים עם סופרים ידועים. העונה היפה של המפגשיים הללו הגיעה לסיומה בפתאומיות – העיתון הושעה. מה קרה אחרי זה? מולדובה הסוציאליסטית. שם עמדתי בפני אינספור מכשולים מצד המדריכים בועד המרכזי של המפלגה והן מהבולשביקים הוותיקים במערכת, כפי שניסח זאת דומיטרו מרקובסקי, שכמו קרברוסים מיטולוגיים חיכו לנו למעוד.
והנה אני, בשנת 1966, במגזין "מולדובה". זאת הייתה קבוצה שבה האינדיבידואליות באה במקום הראשון. צמאים לתחכום ולכבוד, גם באותן זמנים קשים הצלחנו ליצור עיתון אליו השתייכנו בכל ליבנו, המיועד לעשרות אלפי קוראים שיכלו לסמוך על הגינות מופתית. כל מהדורה נראתה לנו כמו מופע חגיגי. אין זיוף. בלי פאתוס רטורי. זה היה צוות עם כוחות מהשורה הראשונה. היינו צוות עריכה כמו שאתה רואה רק לעתים רחוקות במשרדי מערכת של עיתון. הידידות הזאת שרדה עד היום. אני, למשל, כתבתי את הטור "מנסלבצ'ה ועד ג'ורג'ולשטי" (De la Naslavcea la Giurgiulești) במשך שני עשורים ברציפות, שאפילו היום קוראים מבוגרים יותר זוכרים את הדיווחים ואת האיורים הצבעוניים הרבים והצילומים שצולמו על ידי הצלם היהודי איזאה זמשמן (Izea Zemșman), איש מקצוע מעולה שהבין אותך מידית רק במילה אחת. שוטטנו מכפר לכפר, מצפון לדרום, ממזרח למערב בכל מולדובה. התחלנו משמות המקומות, ושאלנו איך קוראים לגבעה זאת או אחרת, לנחל, לעמק. היינו מלקטים פנינים של חוכמה עממית מאנשים פשוטים, היינו הולכים הרבה. אני שומר את השנים האלה בראש כמו זכרון עם ניחוח של בית. האם תרמתי את התרומה הראויה להתעוררות התודעה הלאומית?”
עד כאן החלק השני של תולדות אנטול גוגל.
בהמשך לשבוע שעבר אני ממשיך את הביוגרפיה של אנטול גוגל מריאיון עיתונאי שהוא העניק בערוב ימיו :
"נולדתי במאה לא מפנקת מלאה במלכודות מעודנות. נגזר עלי לשאת את המאה הזאת בתיק אישי, בתוכי, עם כל הטוב וכל הרע שחדרו עד לשד עצמותיי. כל החיים שלי אני מחובר לכתיבה, לשירה ולעיתונות. הגעתי אל מערכת העיתון "הנוער המולדבי" במרץ 1945. המערכת הייתה בבית קטן שהשתמר עד היום, ממוקם בצומת הרחובות פושקין וסשיוסב (Sciusev). המלחמה עדיין נמשכה. עבדתי יחד עם קונסטנטין קונדריה, עם אלכסנדרו קוסמסקו. העיתון הופיע בפורמט קטן, פעמיים בשבוע.
עובדי הדפוס בחרו את האותיות ביד מדפים כתובים גם ביד בצורה לא קליגרפית עם אין ספור מחיקות. אף אחד מאיתנו לא הורשה לכתוב בגוף ראשון, דיאלוג או ראיון היו ז'אנרים אסורים. הסגנון הוורוד בכתבות היה המועדף ומומלץ על ידי ההנהלה. היה נורא קשה לכתוב. כל מילה פגעה בך. אלו לא היו זמנים שאיפשרו לך התבוננות פנימית. אני זוכר את שנת 1946. בצורת איומה עם אותו יובש נוראי בטבע שרדף גם את דפי העיתון.
באותה שנה 1946 התקבלתי לשורות איגוד הסופרים שלנו. אני חייב לציין שבאותה תקופה היו רק קומץ סופרים, רובם מטירספול. היו גם שקרנים אידיאולוגיים שתמיד חיפשו פתרון, והאשימו אותנו בדבקות בהשתייכות לזרמים בורגניים שונים. מכתבים קולקטיביים פורסמו, היו מחפשים אויבים בכל מקום. רק לאחר מותו של סטלין, במהלך מה שמכונה "ההפשרה" החרושצ'ביסטית, הופיעו המטמורפוזות הראשונות. גם אמינסקו, קריאנגה ואלסנדרי מודפסים בקישינאו. פרסומים חדשים החלו להופיע. העיתון שלנו מופיע בפורמט גדול. הרבה שירים, מערכונים, סיפורים מתפרסמים במהדורת של יום ראשון בשבוע. המועדון הספרותי שלנו תופס את עצמו יותר ויותר, הופך לסוג של מיני-איחוד של אלה שמתלהבים מהכתיבה.
סוף סוף, נולדת קונסטלציה אותנטית של כישרונות, כמו גריגור ויירו, ליביו דמיאן, ויקטור טלוצ'ה, אמיל לוטאנו, ועוד. יום אחד נולד הרעיון לארגן בעיתון מפגשיים (Șezători) כמו שקראנו להם. צעירים הגיעו מכל עבר, קראו את שיריהם, ארגנו דיונים לפי נושאיים, "שולחנות עגולים", מפגשים עם סופרים ידועים. העונה היפה של המפגשיים הללו הגיעה לסיומה בפתאומיות – העיתון הושעה. מה קרה אחרי זה? מולדובה הסוציאליסטית. שם עמדתי בפני אינספור מכשולים מצד המדריכים בועד המרכזי של המפלגה והן מהבולשביקים הוותיקים במערכת, כפי שניסח זאת דומיטרו מרקובסקי, שכמו קרברוסים מיטולוגיים חיכו לנו למעוד.
והנה אני, בשנת 1966, במגזין "מולדובה". זאת הייתה קבוצה שבה האינדיבידואליות באה במקום הראשון. צמאים לתחכום ולכבוד, גם באותן זמנים קשים הצלחנו ליצור עיתון אליו השתייכנו בכל ליבנו, המיועד לעשרות אלפי קוראים שיכלו לסמוך על הגינות מופתית. כל מהדורה נראתה לנו כמו מופע חגיגי. אין זיוף. בלי פאתוס רטורי. זה היה צוות עם כוחות מהשורה הראשונה. היינו צוות עריכה כמו שאתה רואה רק לעתים רחוקות במשרדי מערכת של עיתון. הידידות הזאת שרדה עד היום. אני, למשל, כתבתי את הטור "מנסלבצ'ה ועד ג'ורג'ולשטי" (De la Naslavcea la Giurgiulești) במשך שני עשורים ברציפות, שאפילו היום קוראים מבוגרים יותר זוכרים את הדיווחים ואת האיורים הצבעוניים הרבים והצילומים שצולמו על ידי הצלם היהודי איזאה זמשמן (Izea Zemșman), איש מקצוע מעולה שהבין אותך מידית רק במילה אחת. שוטטנו מכפר לכפר, מצפון לדרום, ממזרח למערב בכל מולדובה. התחלנו משמות המקומות, ושאלנו איך קוראים לגבעה זאת או אחרת, לנחל, לעמק. היינו מלקטים פנינים של חוכמה עממית מאנשים פשוטים, היינו הולכים הרבה. אני שומר את השנים האלה בראש כמו זכרון עם ניחוח של בית. האם תרמתי את התרומה הראויה להתעוררות התודעה הלאומית?”
עד כאן החלק השני של תולדות אנטול גוגל.
