מורשת יהודית ברומניה 16.03.2025
עדותה של אורנה נגל על גירוש היהודים לטרנסניסטריה
Marian Marom (מריאן מרום), 17.03.2025, 10:46
בצפון בוקובינה חיו היהודים בצ'רנאוצי, בירת המחוז, בעיר סטרוז'ינץ ובכמאה עיירות וכפרים פזורים ברחבי החבל. הם עסקו בחקלאות, בתעשייה חקלאית, ביערנות, במנסרות עץ, במשרפות כוהל, במסחר ומלאכה, בבנקאות, בתעשייה, במקצועות חופשיים, בעיתונות ובכל תחומי התרבות. הצבא הרומני והצבא הגרמני נכנסו לבוקובינה הצפונית בתחילת יולי 1941 והורגים בדרכם באכזריות יהודים רבים, לעיתים כל תושבי המקום, כשהם נעזרים במקומיים הרומנים והאוקראינים. שלושה ימים נמשך הקטל, ובסיומו גורשו השורדים מהכפרים ומהעיירות מבתיהם, ב"צעדת מוות" לטרנסניסטריה, שנמשכה כארבעה חודשים. גורל יהודי בסרביה היה דומה.
כעת נעבור לעדותה של אורנה נגל על גירוש היהודים לטרנסניסטריה ואני מצטט:
"נולדתי בכפר איג'שטי (Igeşti) להוריי יוסל ופאני פייגה גרופר יחד עם אחותי יטי ואחיי חיים ויעקב. באיג'שט למדתי וסיימתי את ביה"ס היסודי, ובשנת 1938 שלחו אותי הוריי לעיר צ'רנאוצי להמשך את לימודיי בביה"ס של העמותה היהודית אורט. כאשר הצבא האדום כבש בשנת 1940 את בוקובינה הצפונית, נסגר בית הספר ובעקבות זאת נאלצתי לעבוד כשנה באחד הקואופרטיבים, שהוקמו לאחר הכיבוש הסובייטי.
ב-22.06.1941 פרצה המלחמה בין גרמניה לבריה“מ. כבר ביום הראשון הופגזה העיר צ'רנאוצי, וכעבור זמן קצר נכנסו אליה צבאות גרמניה ורומניה. מיד לאחר מכן התחילו הרדיפות נגד היהודים, שהתבטאו בשוד ובהרג. הקורבנות הראשונים נפלו ברובע היהודי יודן גאסה. בתחילה גרתי אצל בת דודתי, ולאחר מכן עברתי עם אחותי לבית אחי הבכור, שהתחתן וגר עם משפחתו ברחוב סטרוז'ינץ. הבית, שבו התגוררנו, היה שייך לסמל רומני, אשר ברח לרומניה לאחר כיבוש החבל ע"י הסובייטים. עם שובו של הצבא הרומני חזר הסמל ונכנס לעיר. למרות חששותינו הסתבר, כי דווקא הוא הגן עלינו מפני הרדיפות.
היהודים נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב וחופש התנועה שלנו הוגבל למספר שעות בלבד בכל יום. כל הגברים רוכזו יחדיו ואולצו לעבוד בכפייה בעבודות קשות מאוד. מי שלא עמד בכך הרגו במקום. לאחר כחודשיים וחצי נאלצנו לעבור לגטו, שהוקם בעיר. במשך שבועות מספר לא ידענו מה קורה עם הורינו ועם אחינו הקטן, עד ששמענו על גורלם מפי איכר מכפרנו, שנזדמן אלינו ולדבריו, כל היהודים, ששרדו את הרציחות, רוכזו ע"י הז'נדרמים הרומנים במרתף בית המשפט המקומי בצ'יודין (Ciudin). החיילים הכניסו מכונות ירייה למרתף ורצחו 634 יהודים, ביניהם 54 קרובי משפחה שלי. כולם נקברו בקבר אחים במקום.
לאחר המעבר לגטו בהצטרפנו ל- 30 איש, שחיו כבר בדירה בת 2 חדרים קטנים. הרדיפות לא פסקו גם בגטו והגברים היו מרוכזים בקבוצות ונלקחו לעבודות כפייה קשות, בזמן שהנשים נשארו ללא הגנה מפני אימת החיילים השומרים. היינו בסכנת חיים, רעבים, חסרי ביטחון, לא ידענו מה יילד יום. עברו כ-6 שבועות, עד שגורלנו נחרץ. חלק קטן מהיהודים הורשו לצאת מהגטו, בהיותם מומחים וחיוניים לכלכלה ולאורח החיים התקין של העיר. כל היתר נצטוו להתרכז בתחנת הרכבת. אחי, שהיתה לו אפשרות להישאר בעיר, העדיף לחלוק את גורלו עם משפחתו. בחודש נובמבר רוכזנו איפוא בתחנה. גשם חזק ניתך, רוח קרה נשבה. כך חיכינו ברחבת התחנה שעות רבות, עד שנדחפנו לרכבת בעלת קרונות להסעת בהמות, שהיו אטומים פרט לפתח קטן מתחת לתקרת הקרון הסגור בתיל. הקרונות היו מזוהמים ורטובים, ולכל אחד מהם נדחפו כ-70 איש.
היינו דבוקים זה לזה, ואפילו את צרכינו עשינו זה ליד זה. כך נסענו יומיים צמאים ורעבים, במצב של איבוד כל צלם אנוש. הגענו לעיירה וולצ'ינץ ושם הורדנו מהקרונות בצרחות, בקללות, בגידופים ובמכות בקני רובים לתוך שלוליות בוץ, כאשר הגשם יורד ללא הרף. קור עז שרר, ואנחנו היינו באפיסת כוחות, רעבים וצמאים, מרוכזים ליד תחנת הרכבת. בזמן ההמתנה שדדו מאיתנו את מעט שעוד נותר לנו. הדרך מהרכבת עד לעיירה אטאקי (Atachi) ארכה יום שלם, ובמהלכה מתו רבים מאיתנו, שלא היו מסוגלים להמשיך. כך הגענו כעבור יום לעיירה אטאקי, שבה נשארנו למשך לילה בבית נטוש והרוס למחצה. למחרת בבוקר הובילו אותנו שוב בצעקות ובמכות לנהר דנייסטר ודחפו אותנו למעבורת כדי לחצות אותו. בצפיפות ששררה נפלו אנשים לתוך הנהר הכפוא וטבעו. תשושים ורצוצים הגענו לחוף שממול. כאן הצליחו אחי ובן דודי לחמוק מתוך השיירה ומצאו מחסה ללילה בעיר מוגילב בחבל ארץ טרנסניסטריה. גם אנו נשארנו שם למשך כל החורף. “
סוף ציטוט.
