מורשת יהודית ברומניה 19.12.2021 – אורי בנדור (2)
אורי בנדור סופר, עיתונאי ומחזאי יהודי רומני – חלק שני
Marian Marom (מריאן מרום), 18.12.2021, 20:46
הכיוון הסוציאליסטי, שבנדור מקדיש לו את רוב הדיונים פוליטיים ברומן גטו מאה ה-20 , מתמקד בגרסה האידיאולוגית היהודית המשתמשת ביידיש ובכך דוחה את ההתבוללות בסופו של דבר על רקע חברתי. היידיש בפוליטיקה היהודית נתפסה כלא מודרנית, ומונעת מהקהילה מודרניזציה. המבוכה של שימוש ביידיש הוסיפה עוד דילמה אחת לאדם הלא החלטי והמבולבל כמו כל העם היהודי עפ דעתו של בנדור. הגיבור הראשי של הרומן ברוך לנדאו מרצה בפסטיבל ספרותי המוקדש לי"ל פרץ ביידיש וזה נראה לו מוזר שהשפה שבה הוא נהג לדבר עם משפחתו והשכנים נשמעת כל כך קשה כשמדבים בפומבי. מנדל לנדאו אבא של ברוך מכריז שיהודים הם "יהודים ואזרחים רומניים" ומדגיש את העובדה שלהיות יהודי זה לא רק עניין של דת. יתרה מכך, לדעתו של מנדל, פטריוטיות רומנית לא צריכה למנוע שימור הזהות ושימור השמות היהודיים ואך אמורה לעודד שוויון בזכויות האזרח. ברומן הזה של בנדור, הציונות בקושי מומחשת כיוון שלא הייתה תנועה ציונית חזקה בתוך ה-Regat לעומת בוקובינה או טרנסילבניה.
בשנת 1935 אורי בנדור פירסם מספר נובלות ורומנים בהוצאה לאור אלקלעי שעליה כבר כתבתי ברובריקה הזאת. ביניהם היצירה "נושא בנאלי" (Subiect banal) שנחשב ע"י הביקורת בתור היצירה המוצלחת ביותר של אורי בנאדור. ברומן הזה, אך גם ב-"הילדה, פרוזה משלימה לרומן "נושא בנאלי, מציג המחבר, כמו במשחק מראות, דרמה הרסנית של זוג שנמצא בחוסר תקשורת. בספר הראשון, הדמות הגברית, לודוויג הולדנגרבר (Ludwig Holdengraber), אובססיבית לשאלה האם אשתו הילדה (Hilda) בוגדת בו או לא. המהומה המתמדת הזאת דוחפת אותו להתאבדות. סתירות קורעות הלב של לודוויג יוארו איכשהו בספר השני, שבו כל הקונפליקט הזה מוצג מזווית אחרת, מנקודת מבטה של הילדה. אורי בנדור יוצר אפוא דילוגיה המשתלבת באופן מושלם עם מגמות הפרוזה הרומנית שבין מלחמות העולם, מציגה דמויות מעונות על ידי חוסר ודאות, דמיונן המוגבר והחולני, תחושת קנאה הרסנית ובו בזמן חוסר הסתגלות, בדיוק כמו הגיבורים של קמיל פטרסקו (Camil Petrescu), אנטון הולבן (Anton Holban) או גיב מיהאסקו (Gib Mihăescu).
ייעוד הסבל הוא הסיבה לחיות של לודוויג גיבור הרומן האנליטי נושא בנאלי. אורי בנדור כתב את היצירה בגוף ראשון, כווידוי המיוסר של תודעה תלויה, שנוגעת יותר ויותר בחולניות הגאווה. לודוויג חי באובססיביות את האהבה שלו לאישתו תחת הקנאה ההזויה שלו. הקיבעון הפתולוגי, למרות העובדה שהגיבור מנסה לשכנע את עצמו בנורמליות שלו, הוא שכל אישה תבגוד, במוקדם או במאוחר, במודע או לא, בכוונה תחילה או באופן ספונטני.
לא העובדה שהוא מוזיקאי מצליח, לא קיומה של משפחה מושלמת, לא חיי חברה נורמליים, לא הם הבסיס לגאווה הבסיסית שלו, אלא השכנוע העמוק שלו שהוא, הצלול ורק הוא בעל האמת המוחלטת שהניאוף הוא קיים ואוניברסלי. הרעיון הזה נכפה בעקשנות על עצמו ועל הסביבה, ועל אישתו במיוחד, מבוסס על אמונתו, שהוא לא מודה בה, שהוא אדם יוצא דופן, ייחודי במה שהוא רואה בעיני רוחו, למרות המציאות המתעתעת לכאורה. לודוויג מקריב הכל לרעיון הזה. הרעיון מביא את ההחלטה להרוס את האישה בתוקפנות מילולית בלתי פוסקת ולהעביר לה כמעט בהיפנוטיות את האמת שלו עצמו.
מוגברת קנאתו מונעת ולמעשה מסכנת את הבעלות או את החזקה. הוא אוהב לא את מה שיש לו, אלא במיוחד את מה שמאוים לאבד. לודוויג מעמיד את האישה האהובה עליו, למבחנים, עי אילוצה לתגובות, כדי לבדוק אותן מאוחר יותר. ברגע שההשערה מאוששת, המחפש מבטל את עצמו כי יש חוויות שאתה יכול להתמודד איתם רק דרך המוות. דחפים סותרים והרסניים, שריפת הרגשות הפנימיים הופכת כל הישרדות לבלתי אפשרית.
עד כאן החלק השני על אורי בנדור.
