מורשת יהודית ברומניה 30.03.2025
עדות של פרידה דאובר-סולומון (לבית רוזנברג) על הגירוש לטרנסניסטריה – חלק שני ואחרון
Marian Marom (מריאן מרום), 01.04.2025, 21:34
לאחר עשרה ימים שלחו אותנו הלאה, לכיוון הדנייסטר. בדרך פרצה מגיפת דיזנטריה בקרב הילדים, ואפשר רק לתאר את צער ההורים ואת כאבם על מות ילדיהם. בדרך פלא הבריאו ילדיי, שחלו גם הם במחלה, כנראה בעזרת חלב טרי וחם, שנידבו איכרים לבקשת האיכר שהסיע אותנו. במשך שלושה שבועות נמשכו הנדודים בגשם ובקור עז. לפעמים, במזג אויר גרוע במיוחד, ישנתי עם הילדים בבית אחת האיכרות, ובתמורה נתתי לה חולצת משי רקומה. בלילות היו קצינים רומנים מאיימים לירות בנו, ורק במאמץ רב ובתחנונים הצליח איכר להציל אותנו.
הגענו לנהר הדנייסטר, ושם נודע לנו, כי לפני ימים מספר נורו למוות כ- 8000 יהודי ידינץ. האמנו, שאותו גורל מחכה גם לנו, ואכן, תלאותינו לא פסקו, ובמחצית השנייה של אוגוסט שילחו אותנו ברגל בחזרה לכיוון ידינץ, ולאחר מכן בעגלות לסיקורני שבבסרביה, שם נשארנו שלושה ימים. שם קנינו קמח ואפינו לחם, אולם נאלצנו להשאיר הכל, שכן ביום השלישי גרשו אותנו לידינץ ברגל. נאלצנו להמשיך לנדוד לעבר ידינץ, זוכרים כל הדרך את יציאת בני ישראל ממצרים.
שוב נשארתי עם אימי ועם ילד קטן, כשאת ברל'ה, ילדי הראשון, מסרתי לאחותי. הצלחנו להימלט מן השיירה וצעדנו בחזרה לסיקורני. ביד אחת החזקתי את בני בן החודשיים וביד השנייה את אימי. נכנסנו לבית הריק הראשון שמצאנו והתארגנו ללינת לילה. יצאתי אל האחראי להודיע לו על מקום המצאנו, ובעזרת היידיש שלי והבנת הגרמנית שלו הסביר לי מה עליי לעשות וכיצד להצטרף למשלוח הבא, שעמד לצאת בעוד שלושה ימים. וכך, בתחילת ספטמבר 1941 הגיעו איכרים עם עגלות וחיילים לליווי היוצאים. 12 עגלות עם זקנים וחולים, שנשלחו לידינץ.
יצאנו לדרך. שוב מכות והתעללויות, ואנשים חולים וזקנים נזרקים מן העגלות. בעזרת 200 הרובל האחרונים שלי שיחדתי איכר, שעזר לי להגיע לידינץ. כעשרה ימים שהינו במחנה צבאי, בחוץ. מליונים של כינים בשערותינו, רעבים, מוזנחים ומושפלים. ואז העבירו אותנו לבתים אנשי כל ישוב מרוכזים יחד ברחוב אחד. מסביבנו היו חוטי תייל, וכל מי שניסה לעבור דרך גדרות התייל, נורה מיד. הבארות היו כולן מורעלות. בתוך הבית מצאנו, אומנם, סירי בישול, אך לא היו לנו מצרכים לבשל, גם לא היה לנו כסף לקנות אותם. הסתפקנו בשקים מלאים זרעי דלעת ובשמן שמצאנו בבית הנטוש. ייבשנו את הגרעינים בתנור עם שמן ומלח, אכלנו אותם ושתינו מים מהבארות המורעלות. לטענת הרופאים שבינינו, אם נאכל גרעינים רבים, המים לא יזיקו לנו.
את התינוק הינקתי, וכך חיינו שם עד חודש אוקטובר.
במהלך הגיע רכב מצ'רנאוצי והביא כסף למספר משפחות. לשמחתי, קיבלתי 2000 ליי, חילקתי לכל בני משפחתי, ומכיוון שראש השנה התקרב, יכולנו לקנות אוכל לחג. עד עצם היום הזה איני יודעת מי שלח לי את הכסף.
הקור היה מקפיא, במשך כל היום ירד גשם, ובלילה ירד שלג. כ 500- איש, ובתוכם ילדים רבים, קפאו למוות. אנחנו נשארנו בחיים בזכות שמיכה עבה, שחיממה אותנו. בלילה כזה איבדתי את בני השני, נחמן, שמת מדלקת ריאות, והוא בן 4 חודשים. הכאב היה קשה מנשוא.
למחרת המשכנו הלאה בדרך הייסורים, שלושה שבועות עד לדנייסטר. באטאקי מצאנו מספר בתים ללא חלונות וללא דלתות בקור נוראי, ונכנסנו לישון בהם. לילה לילה הייתי לוחצת את ברל'ה, בני הבכור, אל גופי כדי שיתחמם וכדי שלא יבכה, פן ישמעו אותנו הגרמנים, שציוו עלינו לישון על שפת הנהר. בהמתיננו על גדת הדנייסטר נודע לי, שיהודי בוקובינה הדרומית הגיעו אף הם, לאחר שהרומנים גרשו אותם שלושה חודשים אחרינו ברכבת ישירות לאטאקי. הם, לעומתנו, יכלו לקחת איתם כל מה שרצו: כסף, זהב, כלי מיטה, כבסים ומזון. ביקשתי איפוא עזרה, ומיד אספו כסף בסכום של 3000 ליי, וכך יכולתי לקנות מצרכים ולהביא אוכל.
היעד הבא היה מוגילב שבאוקראינה, שהיווה מחנה איסוף וריכוז. לכאן הגיעו אלפים מכל בוקובינה, בסרביה וצפון מולדובה, ושם נפגשנו עם אחי ומשפחתו. מכאן פיזרו את האנשים ברחבי אוקראינה.
עד כאן עדותה של פרידה דאובר-סולומון
