ניקו שטיינהרדט סופר, מבקר ספרותי, מסאי, משפטן ופובליציסט רומני יהודי

ב-29 ביולי 1912 נולד ניקו-אורליאן שטיינהרדט בכפר פנטלימון ליד בוקרשט, למשפחה יהודית.

Eugen Cojocariu, 19.08.2026, 13:01

ב-29 ביולי 1912 נולד ניקו-אורליאן שטיינהרדט בכפר פנטלימון ליד בוקרשט, למשפחה יהודית. אביו, המהנדס והאדריכל אוסקר שטיינהרדט, היה מנהל מפעל רהיטים ועץ. אוסקר שטיינהרדט השתתף באופן פעיל במלחמת העולם הראשונה, נפצע במארשטי (Mărăşti) ועוטר במסדר הגבורה הצבאית.

בין השנים 1919 ו-1929 למד בבית ספר יסודי ובתיכון ספירו חרט (Spiru Haret). בין חבריו לכיתה היו קונסטנטין נויקה, מירצ'ה אליאדה, ארשביר אקטריאן, הייג אקטריאן, אלכסנדרו פלאולוגו, דינו פילאט, מרסל אברמסקו ועוד. ניקו שטיינהרדט השתתף בשיעורי דת נוצרית עם חבריו לכיתה, אצל הכומר ג'ורג'סקו-סילבסטרו, שלעתים קרובות אמר לכיתה: "במקום לראות אפיפיור כמו מאניו כשר דת, עדיף שיהיה אחד מהיהודים שלנו, ילד טוב כמוהו" (סכנת הווידוי, עמ' 171-172) ניקו שטיינהרדט. ניקו שטיינהרדט קיבל את תעודת הבגרות שלו בשנת 1929.

לאחר 1929, ניקו שטיינהרדט השתתף לעתים קרובות בחוג הספרותי של אויגן לובינסקו "סבורטורול", וגילה שם את כשרון הסופר העתידי. הוא קיבל את התואר שלו במשפטים וספרות מאוניברסיטת בוקרשט בשנת 1934, ובשנת 1936 סיים על הדוקטורט שלו במשפט חוקתי בבוקרשט, עם העבודה "עקרונות קלאסיים ומגמות חדשות במשפט חוקתי". מתקופה זאת מתחילה הידידות עם עמנואל נוימן (מנולה).

בשנת 1934 פירסם ניקו שטיינהרדט, תחת שם העט אנטיסתיוס, בהשראת שם דמות מספר "דמויות" מאת לה ברויר (La Bruyère), את הספר הפרודי "בז'אנר של… הצעירים", בשנת 1935 את הספר "חיבור על תפיסת היהדות הקתולית", ובשנת 1937 – "אשליה ומציאות יהודית". שתי היצירות האחרונות הופקו בשיתוף פעולה ובהשפעתו של עמנואל נוימן.

בין השנים 1934-1935 ניקו שטיינהרדט פירסם מאמרים שונים בכתב העת "חוברת הבורגנות" (Revista burgheză) ובין השנים 1937-1939 נסע לשוויץ, לאוסטריה כיוון שהיו לו קשרים משפחתיים מסוימים עם פרויד, צרפת ואנגליה, והשלים את ידיעותיו.

בשנת 1939 ניקו שטיינהרדט חזר לרומניה והחל לעבוד כעורך ב-"מגזין הקרנות המלכותיות" (Revista Fundaţiilor Regale), בהמלצתו של הסופר קמיל פטרסקו ומשם סולק בשנת 1940, כחלק מקמפיין "הטיהור האתני" שהושק תחת ממשל אנטונסקו-סימה ולאחר מכן סבל תקופה של קיפוח על רקע היותו יהודי בין השנים 1940 ו-1944. משנת 1944 ניקו שטיינהרדט חזר למגזין הקרנות המלכותיות וביצע פעילות עיתונאית וביקורת סיפרותית אינטנסיבית. במקביל, ניקו שטיינהרדט שיתף פעולה גם בכתבי עת כגון "החופש"( Libertatea ), "היקום הסיפרותי" (Universul literar) ו-"החיים הרומניים" (Viața romanânească). בין סופריו האהובים היו מרסל פרוסט, אנדרה ז'יד, אלדוס האקסלי וסימון וייל.

לאחר שנת 1947 ניקו שטיינהרדט סולק מלשכת עורכי הדין, טקסטים שלו סורבו לפרסום והוא ביצע כמה עבודות פשוטות, לעתים קרובות לא מקצועיות. בין השנים 1948 ו-1959 הוא סבל מתקופה חדשה של מחסור תחת המשטר הקומוניסטי, לצד יתר האינטלקטואלים הרומנים מהתקופה שבין המלחמות.

בשנת 1958 נעצרו קונסטנטין נויקה וקבוצת חבריו, שכללה את ניקו שטיינהרדט, יחד עם דינו פילאט, אלכסנדרו פלאולוגו, ולדימיר סטריינו, פאסטורל תאודוראנו, דינו רנטי, מיכאי רדולסקו, תאודור אנסקו, מריאטה סדובה ועוד. ב-31 לדצמבר 1959 ניקו שטיינהרדט זומן לסקוריטטה ונדרש להיות עד מטעם התביעה והוזהר שאם יסרב להיות עד מטעם התביעה, הוא ייעצר וייכנס לתיק הפלילי של קבוצת האינטלקטואלים המיסטיים של נויקה. הוא נחקר על סירובו להעיד נגד קונסטנטין נויקה, ונידון במשפט ל-13 שנות עבודת פרך באשמת "פשע של קשירת קשר נגד הסדר החברתי".

ב-15 למרץ 1960, בכלא ז'ילבה (Jilava), הנזיר הבסרבי מינה דובזאו (Mina Dobzeu ) מטביל את ניקו שטיינהרדט לדת הנוצרית, כעדים לטקס הקדוש משתתפים אלכסנדרו פליאולוגו, שני כמרים קתולים, אחד מהם מונסיניור גיקה (Ghica) , שני כמרים נוספים ואחד פרוטסטנטי ו-"זאת על מנת לתת לטבילה אופי אקומני" כפי שכתב ניקו שטיינהרדט מאוחר יותר בספרו "יומן האושר" (Jurnalul fericirii). ניקו שטיינהרדט נתון לחומרת המאסר בבתי הכלא הקומוניסטיים של ג'ילבה, גרלה, איוד עד אוגוסט 1964, כאשר השתחרר, בעקבות חנינה כללית של אסירים פוליטיים.

בשנת 1978 ניקו שטיינהרדט שהה כל הקיץ במנזר רוחיה (Rohia) ובשנה שלאחר מכן התיישב שם לצמיתות כספרן המנזר והתנזר בשם האב ניקוליה (Nicolae).

תעוקת החזה של ניקו שטיינהרדט החמירה והוא נאלץ להתאשפז בבית החולים בבאיה מארה ושם הולך לעולמו בתאריך 30 למרץ 1989 בגיל 76.