תחילת הציונות ברומניה
הציונות ברומניה הייתה חלק נכבד מן התנועה הציונית בכללה.
Marian Marom (מריאן מרום), 08.09.2026, 00:32
הציונות ברומניה הייתה חלק נכבד מן התנועה הציונית בכללה. במחצית השנייה של המאה ה-19, כאשר החלה ראשית הציונות, התגוררו במרחב הרומני יהודים רבים במעמד משפטי-אזרחי נחות. היהודים נכחו בנסיכויות הרומניות מימי קדם. מהמאה ה-18 החל תהליך משמעותי של הגירה יהודית אל המרחב הרומני. הגירה זאת נבעה מפעולות אדמיניסטרטיביות, שנועדו לצמצם את הנוכחות היהודית בפרוסיה, בפולין, ברוסיה ובאוסטריה. לעומת הלחץ נגד היהודים בארצות הללו, בנסיכויות הרומניות, בעיקר בנסיכות מולדובה השליטים והבויארים הפיקו רווחים מבואם של היהודים והתיישבותם בחבלי ארץ דלילי אוכלוסייה, בהם הקימו עיירות חדשות והמריצו את הכלכלה המקומית.
לחצים כלכליים וחוק הקנטוניסטים, שהופעלו על יהודי האימפריה הרוסית, הגבירו את רצונם להגר, אך בהיותם חסרי אמצעים, חלקם הסתפקו בהגירה אל הארץ השכנה, אל רומניה. חקיקה רומנית אסרה התיישבות יהודים באזורים הכפריים, שם ישבה מרבית אוכלוסיית רומניה, לכן היהודים התרכזו בערים ובעיירות ושם הם היוו חלק נכבד מהאוכלוסייה, לעיתים אפילו רוב האוכלוסייה. הרומנים התחילו לעלות תאוריות קונספירציה על רצונם של היהודים להקים "ישראל אירופאית" על טריטוריות רומניות. בשיאה יהדות רומניה מנתה כ-800,000 נפש, בתקשורת הרומנית דיווחו על שניים, שלושה מיליוני יהודים והגירתם נמשכת, לכן המספר עוד יגדל.
במאמר שפורסם ב-4 לינואר 1868 בכתב העת Monitorul Oficial, יון ברטיאנו, מהפוליטיקאיים הרומנים הבולטים ביותר בתקופתו, שהתנגד בתוקף למתן זכויות אזרחיות ליהודי רומניה, וטען: "היהודים שמו להם כמטרה לא פחות מהרס הקיום הלאומי שלנו". ברטיאנו הציג עצמו כתומך נלהב בהגירת יהודי רומניה לארץ ישראל ובשנת 1868, כשפנו אליו ארמן לוי והרב יצחק איזיק טאובס וביקשו את עזרתו להגירה המונית יהודית לארץ ישראל, נענו בחיוב. יון ברטיאנו טען שלפחות רבבת משפחות יהודיות צריכות לעזוב ללא דיחוי את רומניה והבטיח לפעול להשגת אשראי מהפרלמנט הרומני למימון זאת. להבטחות לא היה המשך מעשי והתוכנית לא מומשה.
המדינה הרומנית הוקמה ב-1859 ע"י איחוד הנסיכויות מולדובה ווולאכיה תחת שליט אחד. השליט הבטיח אזרחות רומנית ליהודים, אבל לא הצליח לעמוד בהבטחתו. עקב לחצם של החוגים האנטישמיים, שכללו חלקים גדולים מחוגי המשכילים, חזר בו השליט אלכסנדרו יואן קוזה מהבטחתו והציע השתלבות מדורגת של היהודים. הדחת השליט והחלפתו בנסיך מבית הוהנצולר ממוצא גרמני, ביטלה גם הבטחה הזאת ונקבע בחוקה שאך ורק נוצרים זכאים לאזרחות רומנית.
אכזבת היהודים הביאה לחיפוש אפיקים לחיים חדשים, מחוץ לרומניה. ב-1873, באזור ניקורשטי (Nicoreşti) במחוז גאלאצי ובעיירה טקוצ' (Tecuci), קמו האגודות הראשונות של חיבת ציון, שמטרתן התכוננות לעלייה לארץ ישראל. מאה משפחות יהודיות מניקורשטי, שכל משפחה צברה 500 פרנקים, פנו באמצעות המייצגים שלהם אל הרב צבי קלישר, כדי לקנות עבורם קרקע בארץ ישראל. פרויקט זה לא צלח, אך שנתיים מאוחר יותר, אגודה דומה, שקמה במוינשטי (MOINESTI), שלחה ב-1875 את דוד שוב עם שני מלווים, לחפש דרכים לרכישת אדמות והתיישבות בארץ ישראל.
ביום 11 לפברואר 1882 התכנס בפוקשני (Focșani) קונגרס בשם: "קונגרס אגודות יישוב א"י על ידי עבודת-אדמה". הקונגרס הורכב מ-51 צירים שייצגו 32 אגודות. בקונגרס נבחר הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה, הגוף הראשון שעסק בעלייה מאורגנת. הנהלת הקונגרס הורכבה משמואל פינלס (נשיא הקונגרס), מאיר ויינברג מבוקרשט ונפתלי זוננבליך מבוטושאני (סגני נשיא), דויד רינצלר (מזכיר), י. מ. ברנר, המורה והסופר ישראל טלר, נפתלי פופר וג. ס. גולדשטין (חברי נשיאות). לקונגרס הגיעו גם אורחים מחוץ לרומניה וביניהם לורנס אוליפנט ואלעזר רוקח שנאמו בפני המתכנסים ותיארו להם את נופי ארץ ישראל. רוקח הגיע במטרה לאסוף כספי תמיכה בהתיישבות בארץ ישראל ונאומיו הנלהבים על ארץ ישראל עוררו ביהודי רומניה את הרצון להתיישב בה.
הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה ארגן הפלגות לארץ ישראל, של עולים מקהילות יהדות רומניה, מנמל גאלאצי שעל הדנובה. בסיוע פעילות הוועד עלו כ-600 נפשות, מתוך כ-1000 המתיישבים במסגרת העלייה הראשונה בארץ ישראל, והם התיישבו בתשע נקודות יישוב, הראשונות בהם ראש פינה, זכרון יעקב, פתח תקווה, ראשון לציון ועוד.
