מורשת יהודית ברומניה 03.11.2024
מתוך על הגירוש של דוד לדר מעיירה ברהומט - בוקובינה, רומניה
Eugen Cojocariu, 06.11.2024, 13:43
נולדתי בברהומט – בוקובינה, רומניה בשנת 1926 . בשנת 1941 למדתי אצל הרוסים בעיירה,ובמהלך מסיבת סיום הלימודים הודיע מנהל בית הספר על פרוץ המלחמה. ב- 5 ליולי 1941 נכנס הצבא הרומני אלינו לכפר. זה היה בשבת. שמענו שהגויים התחילו להתפרע, ובאמצע הארוחה קמנו ורצנו דרך השדות לביתו של ידיד גוי. השארנו הכול כפי שהיה, עם האוכל על השולחן. הייתי בן 15 , ואחותי היתה בת 12. הגויים בעיירה היו בחלקם אנטישמיים, קוזיסטים, אבל חלק מהם נמנו עם "מפלגת האיכרים", מפלגה שהיו חברים בה גם יהודים, כולל אבי. הוא היה "ציוני כללי" ותרם כל שנה לקרן הקיימת לישראל. שלושה ימים הסתיר אותנו הגוי באורווה ואז חזרנו הביתה. כל רכושנו נשדד ואפילו המשקופים והחלונות נעקרו. ניתנה פקודה, שכל היהודים ירוכזו במרכז העיירה, ומכאן גורשנו בשיירה לעיר הנפה סטורוז'ינץ (Storojineț).
לאלו שנותרו תכשיטים או כסף מזומן התאפשר לשכור עגלה, וזאת, אכן, עשינו. בסטורוז'ינץ הוכנסנו בבית הכנסת הגדול יחד עם אלפי יהודים מישובים אחרים. למחרת הוציאו את הגברים לעבודה, ואבי ואני נאלצנו לסחוב בולי עץ מהנהר. בדרך לנהר היו גינות ירק, היינו קופצים אליהן, תופסים משהו ואוכלים. אומנם, היו לנו קרובים בסטורוז'ינץ, האחים והאחיות של אימי, אבל אסור היה להם לגשת אלינו.
למשך כמה ימים גרנו כולנו בתוך בית הכנסת, ואח"כ לקחו אותנו לויז'ניצה (Vijnița), שם היהודים התגוררו עדיין בבתים. לאבא היו קשרים מסחריים עם סוחר יהודי, והוא הסכים שנגור אצלו, אך כעבור 4-3 ימים ניתנה פקודה – אלה שאינם תושבי ויז'ניצה צריכים להתייצב ולהתחיל ללכת הלאה. שוב גירוש, שוב נדידה, לא ידענו לאן הולכים. התחלנו ללכת דרך בסרביה, ואת מעט הבגדים שהיו לנו שדדו בדרך והרביצו לנו. מי שלא יכול היה ללכת, ירו בו. ראיתי כיצד יורים ברב הזקן של הכפר שלידינו, שלא יכול היה ללכת. ניגש אליו אחד מהז'נדרמריה הרומנית, ירה בו ודחף אותו לתעלה. כל הדרך היה קר וירד גשם, ישנו בחוץ, הגויים היו באים ושודדים מה שעוד נשאר.
כעבור חודש או חמישה שבועות הגענו ליאדינצי (Iadineți). לבושים אותם בגדים, שאיתם עזבנו את הבית. ישנו בחוץ, בקור,בבוץ, ללא שמיכה, קפאנו מקור. אני זוכר כי כשקמנו ממשכבנו, כשליש מהאנשים נותרו שכובים מתים, נפוחים מקור ומרעב. בגלל הקור גם לא יכולנו לעשות שום דבר. בדרך כלל, החזקתי מעמד, אבל באחד המסעות אמא שלי סחבה אותי, כי לא היה לי כוח ללכת. בקושי היה אוכל. כשהיינו עוברים בכפר, היו לפעמים הגויים שופכים תפוחי עץ על הכביש, אבל זה היה לעיתים נדירות. גנבנו מהשדות. אינני יודע מה אכלנו, ואם אכלנו בכלל.
יש דברים שאינני זוכר, משום שבמצבים כאלו לכל אדם יש בעיות זיכרון. הרי אנשים במחנות היו כמו חיות. לדוגמה היינו באורווה אחת עם משפחה עם 3 בנות. בלילה הלכנו לכפרים, אספנו לחם, ואבא של הבנות אכל אותו. בבוקר קמנו והבת אמרה: "החזיר הזקן הזה אכל את הלחם שלנו." כך היו אנשים, לא היה אבא, לא היתה אמא, כל אחד היה כמו חיה טורפת. קשה להסביר את זה, אך כזה היה המצב. אני לא זוכר מה אחותי עשתה. היא בקושי החזיקה מעמד, עד שהגענו ליאדינצי (Iadineți). הושיבו אותנו שם, במקרה שרר מזג אוויר טוב, וביום היתה שמש. אחותי התהלכה על יד הגדר, שם חילקו מים במשורה. כשעמדה בתור, ירו בה ופצעו אותה קשה. שניים אחרים נהרגו. לקחו אותה לבית החולים ביאדינצי (Iadineți), לא הוציאו את הקליע, אבל עצרו את הדם, והיא נשארה עם הקליע, שפגע בכליותיה.
כך המשכנו, עד שאיפשרו לנו להיכנס לבתי היהודים ביידינץ. לאמא ולאבא היה מעט כסף, אמא קנתה איפוא קמח תירס והצליחה לאפות ממנו ממליגה עם מים ועם ביצה. אני הייתי הולך למכור אותו ברחוב. עבור המאפה קנינו פרוסות לחם. בעצמנו לא אכלנו את זה, כי היה חבל, אך יכולנו לקנות משהו בשביל אחותי ולהביא לה לבית החולים. שישה שבועות היינו ביאדינצי (Iadineți), ואח"כ הצעידו אותנו ברגל לכיוון אוקראינה.
אבי ואני נאלצנו לסחוב את אחותי על הידיים ועל הכתפיים, עד שכעבור זמן מה היא התאוששה, החלימה קמה והתחילה ללכת. הגענו לנהר הדנייסטר, והיינו צריכים לעבור אותו. נודע לנו, כי יום לפני כן הגיעה שיירה של יהודי בסרביה, שאילצו אותם להיכנס לנהר וירו בהם. אותנו העבירו בסירות לצד השני, לעיר מוגילב. מוגילב היתה עיר אוקראינית, ונשארו בה מעט יהודים .
לא היה מקום לגור, כולם באו בלי כלום. היה זה אחרי החגים באוקטובר. היה קר מאוד. הופצה שמועה, שאם נלך לכפרים, יהיה שם מה לאכול ויהיה לנו יותר טוב. נוכל לעבוד. חלק מהיהודים נשאר במוגילב וחלק גורש הלאה. אנחנו גורשנו הלאה.
מתוך עדותו ב"יד ושם" של דוד לדר מעיירה ברהומט – בוקובינה, רומניה
