מורשת יהודית ברומניה 23.03.2025
עדות של פרידה דאובר-סולומון (לבית רוזנברג) על הגירוש לטרנסניסטריה – חלק ראשון
Marian Marom (מריאן מרום), 26.03.2025, 13:23
הגשר שעל הנהר פרוט הופצץ, ובשבת בצהריים כבר הודיעו הרדיו, שהמלחמה החלה. בעלי קיבל צו קריאה מהרוסים והתגייס לצבא האדום יחד עם גברים צעירים רבים, ומאז לא התראינו עוד. הוא הספיק לכתוב שני מכתבים וציין, שאינו יודע עדיין לאן ישלחו אותו. הוא גם ביקש שאתפלל בשבילו ואבקש מאלוהים, שעוד נתראה, ואז נפרד ממני באלפי נשיקות לי ולבננו.
באיזור החלו האיכרים בשוד ובביזה, אך בבנילה שרר עדיין שקט. משום כך הגיעו אלינו אחי משה-חיים עם ילדיו ומספר קרובים ומכרים נוספים של המשפחה, כמו יוסל'ה עם משפחתו, מיכאל עם אשתו, משפחת פסטרנק ומשפחת שיינפלד. יחד מנינו כ- 30 איש. החבאנו בגינה כסף רב, הבאנו את כל התרנגולות לשחיטה, בישלנו ואפינו מיום חמישי ועד יום שישי אחה"צ. ביום שישי בערב עוד אכלנו ארוחת ערב, אך לישון כבר לא יכולנו. בלילה התחילו האיכרים לשדוד ולבזוז גם בבנילה. שמענו קריאות לעזרה, בכי של ילדים ונביחות כלבים. זה היה לילה מזעזע ומצמרר.
בשעה 5 לפנות בוקר של שבת נאמר לנו ע"י השלטונות הרומניים להתלבש ולעזוב את הבית. זה היה ביוני 1941 ואני בחודש השמיני להריוני השני. לא היה לנו זמן לקחת עימנו אוכל. הספקתי לקחת עימי חפצי זהב, ויצאנו לדרך. גרשו אותנו כמו עדר של כבשים. כ-200 איש יצאו לדרך, ומסביבם שומרים חיילים, שלא הגנו מפני האיכרים הפורעים שמכים אותנו במעדרים ובברזלים. כל הדרך נפלו אנשים מוכים ומתו, ואילו אני ניצלתי בזכות איכר צעיר, שנתן פקודה לא לנגוע בי. נעלמו כל האיכרים מסביבי, והוא הוביל אותי עד למקום ריכוז של כל היהודים בבית הקולנוע הגרמני. וכשם שהוא הגיע בפתאומיות, כך נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. אל מקום הריכוז הגיעה אימי, שאף היא נעזרה באיכר שעבד אצלה. עד הערב הובא כל מי שנשאר. המראה היה נורא מוכים וחבולים, הגברים במכנסיים בלבד, הנשים בשמלות, כשכל מה שהיה להם נשדד על ידי האיכרים רכוש שאנשים עבדו כמחצית מחייהם בעבודה קשה על מנת לצבור אותו.
למחרת, יום ראשון, הובילו אותנו לצ'יודין. האיכרים עמדו בבגדי חג, בצידי הדרך, שמחים לאידנו. הביאו אותנו למחנה בצ'יודין והורו לנו לתת כל מה שנשאר לנו, כולל כסף. הצלחתי להסתיר כמה מאות רובלים ודברי זהב, כדי שיוכלו להועיל לי בהמשך. במחנה זה השאירו אותנו 3 ימים ללא אוכל ושתייה. חשבנו שנמות מצמא במהלך חודש יולי הימים היו חמים מאוד. רק בערב היום השלישי אפשרו לראשונה לאיכרים להביא לנו אוכל ומים לשתייה. ביום הרביעי הובילו אותנו ברגל לסטרוז'ינץ. שוב רעבנו שלושה ימים. ביום הרביעי הגיע הכומר הרומני סטפנוביץ', שגר בבנילה והיה מיודד עם היהודים. הוא הורה לאחת המאפיות לאפות בשבילנו לחם לשלושה ימים. לא נשכח אותו לעולם!
הובילו אותנו לאחד המחנות בוואשקוץ. בדרך התחיל לרדת ברד ואני שאלתי את עצמי כמה שאלות. שהשליטים הרומנים גרשו אותנו באכזריות, בגשם וברוח, ממחנה אחד לשני, זאת הבנתי. יכולים לעשות בנו כל מה שרוצים. אבל זה שיש אלוהים, שבחר בנו מכל העמים כעם הנבחר? לשם מה? כדי שכל אחד שירצה יוכל להשמיד אותנו?! אף לא עם אחר סבל כמונו, היהודים, שמזה אלפיים שנה אנחנו חסרי בית.
בדרך לוואשקוץ נשארתי לבד עם אימי, משום שהיא לא יכלה עוד ללכת. למזלי, היו לי עוד כמה מאות רובלים, וכך ביקשתי מאחד העגלונים להסיע אותנו לוואשקוץ. ב 17.8.1941 בשבת התחילו צירי הלידה שלי. שכבתי על הרצפה עם כאבים חזקים מאוד ובחדר גברים רבים, שהתפללו תפילת "שחרית" ולא רצו לצאת מהחדר. אברהם פרידמן ראה את מצבי, הביא עגלה, נשא אותי על כפיים, הניח אותי בעגלה ונסע איתי. על ערמת קש ילדתי את בני ללא מיילדת, בלי אימי ואחותי לידי. לחתוך את חבל הטבור איש לא ידע וכך שכבתי כשעתיים עד שהגיעה המיילדת, שחתכה מיד את חבל הטבור ורחצה אותי ואת הילד. נשות וושקאוץ, שעוד לא גורשו אז מן העיירה, סיפקו לי את צרכי התינוק. עשרה ימים נשארתי שם, ובמהלכם נערכה ברית המילה בנוכחות הרב של בנילה, השוחט ותושבים רבים אחרים. התינוק נקרא ע"ש אבי – הרש נחמן בן-ציון.
עד כאן החלק הראשון לעדותה של פרידה דאובר-סולומון (לבית רוזנברג) על הגירוש לטרנסניסטריה.
