מורשת יהודית ברומניה 24.12.2023
דוד סטוליאר – הניצול היחיד מטביעת אונית המעפילים סטרומה ועדותו
Marian Marom (מריאן מרום), 25.12.2023, 22:07
דוד סטוליאר נולד באוקטובר 1922 בקישינאו שברומניה ליעקב סטוליאר ולבלה לבית לייכימן (Leichiman). בגיל 10 התגרשו הוריו ודוד עבר לצרפת עם אמו. ב-1937 חזר לרומניה וחי עם אביו בבוקרשט. לאחר סיום לימודיו התיכונים למד שנה במוסד הפוליטכני בבוקרשט וסולק עקב יהדותו. בקיץ 1941 גויס דוד יחד עם צעירים יהודים לעבודות כפייה בסביבות בוקרשט. הוא ישן בביתו, אך היה עליו להתייצב מדי יום לעבודה. לאחר מספר חודשים הצליח אביו לשחררו תמורת תשלום מעבודות הכפייה ולרכוש עבורו כרטיס להפלגה באוניה סטרומה שנועדה להגיע לארץ ישראל. על ההכנות להפלגה סיפר דוד סטוליאר ואני מצטט:
"ועד העליה בבוקרשט התחיל בהרשמה להפלגה במחיר 30,000 ליי לכרטיס, והמחיר עלה ככל שהביקוש גבר. אנשים מכרו את כל רכושם בחיפזון והמתינו עם 20 ק"ג מטען. הבטיחו לנוסעים הפוטנציאלים השגת רישיונות הגירה לארץ ישראל. בספטמבר 1941 עמד המחיר על 204,000 ליי למבוגר. במחיר נכללה התחייבות להביאם עד חופי ארץ ישראל, ולדאוג לתזונה מספקת ותנאי שינה נאותים. עוד נאמר להם שהאוניה מצוידת במנוע דיזל חדיש. למעשה לסטרומה היה מנוע שהותקן בה מספינה שטבעה והיה מונח 4 שנים מתחת למים."
סוף ציטוט.
את הדרך מבוקרשט לנמל קונסטנצה עשו המעפילים ברכבת. זהותם ומטלטליהם נבדקו בקפדנות לפני העליה לרכבת. וכך סיפר דוד:
"בקונסטנצה עברו הנוסעים בדיקות נוספות. משטרת הבטחון בדקה את שמותיהם והיה עליהם למסור את התעודות הרומניות שבידם. שוב עבר מטען הנוסעים בדיקה קפדנית עי אנשי המכס שהחרימו כסף ותכשיטים. חל איסור על הוצאת מתכות יקרות מרומניה והותר להם לעזוב רק עם טבעת נישואין."
סוף ציטוט.
האוניה עשתה בקושי את דרכה לאיסטנבול. הרשויות הטורקיות לא התירו לנוסעים לרדת והם נותרו על האוניה בתנאים קשים במשך עשרה שבועות. וכך סיפר דוד ואני מצטט :
"האנשים החלו להסתגל לעליבות החיים, ללכלוך, לצפיפות, לחוסר המזון, לקור. לא היו לנו בגדים להחלפה, ולא מים וסבון לרחצה. על מקלחת לא היה מה לדבר. הודות לאחד הנוסעים ד"ר לבל (Löbel) התארגנה קבוצה של רופאים ואחיות שנתנו את כל העזרה האפשרית, במסגרת מחסור בחומרי רפואה אלמנטריים. מצבם של חולי הסוכרת היה נורא כי השלטונות הטורקים אסרו הבאת אינסולין. הרשויות הטורקיות התירו לתשעה נוסעים לרדת מהאוניה. לשמונה מהם היו אשרות כניסה לארץ ישראל. מיותר לספר על ההתנפלות עליהם בהטלת שליחויות ובקשות שיעבירו מכתבים ופתקים. הם הבטיחו שישתדלו אצל המוסדות היהודים והאנגלים ויתארו את המצב החמור של האוניה סטרומה. כל הבקשות להוריד מהאונייה לפחות ילדים וזקנים, לא נענו."
סוף ציטוט.
ב-23 לפברואר 1942 נגררה סטרומה עי השלטונות הטורקים לים הפתוח. למחרת בבוקר נפגעה מצוללת סובייטית וטבעה במצולות. וכך סיפר דוד:
היינו במרחק 8 ק"מ מהחוף הטורקי. מעט לפני השעה 9 בבוקר שמענו רעם התפוצצות ולהבה שפגעה בנו ותוך שניה כל אלה שהיו על הסיפון ראו איך טורפדו נע במהירות עצומה. התפוצצות האדירה קרעה את האוניה. אני זוכר רק שכוח על אנושי העלה אותי באוויר, כעבור כמה רגעים צנחתי בחזרה ועליתי על פני המים. מרגע ההתפוצצות לא עברה יותר מדקה ומכלי השייט כולו לא נשאר סימן. רק מספר גזרי עץ שצפו על פני המים הזכירו את האונייה. במים היו כמה עשרות אנשים שניסו להינצל, אבל הזעקות והקריאות לעזרה התפזרו ונעלמו על פני המרחב העצום של הים. גלי הים היו קרים כקרח. הצלחתי לשים את ידי על פיסת עץ גדולה ולעלות עליה. לא עברו אפילו 4 שעות ונוכחתי לדעת, אחוז אימה, שנותרתי לבד."
סוף ציטוט.
לאחר כ-24 שעות במים הקפואים נמשה דוד עי סירת דייגים טורקית ונלקח לכפר שלהם. לאחר יומיים בהם פרפר בין חיים למוות, נלקח דוד לחקירה עי שוטרים טורקים. במהלך החקירה התעלף והועבר באמבולנס לבית חולים. ושוב אני מצטט מעדותו של דוד:
"14 יום שהיתי בבית החולים. ביום הראשון לאשפוזי ביקר אותי מר סימון ברוד, נשיא הקהילה היהודית של איסטנבול, שקיבל אישור מיוחד לבקר אותי. הוא בא אלי יום יום ולפעמים פעמיים ביום. לאחר יומיים הוא הגיע עם רופא יהודי שמיד הורה לחבוש את אצבעות הידיים והרגליים בתחבושות קמפור ולהחליפן כמה פעמים ביום, וכך, בעקבות הטיפול המסור שניתן לי בזמן, ניצלתי מנמק וקטיעת אצבעות.
לאחר שחזרתי לעמוד על רגליי, נלקחתי למשטרת הבטחון הטורקית ונשארתי במאסר כאסיר פוליטי במשך 48 ימים. ב-23 לאפריל 1942 שוחררתי ובאותו יום הודיע לי מר ברוד שכל התעודות מוכנות, כולל האישור הבריטי. כלומר, מתוך אותם 770 רישיונות לולא האסון הגדול, הונפק רישיון עליה לארץ ישראל אחד. כך לאחר שמר ברוד דאג שלא יחסר לי מאומה, יצאתי למחרת בשמירת סוכן טורקי אל הגבול הסורי. עזבתי את טורקיה בדרך לארץ ישראל."
סוף ציטוט.
