מורשת יהודית ברומניה 25.09.2022
אחיות קורבר על הגירוש לטרנסניטריה לפני ואחרי – חלק שני
Marian Marom (מריאן מרום), 25.09.2022, 15:36
האחות הקטנה סילביה קורבר למדה ארבע שנים בית ספר יסודי ועוד שנתיים בגימנסיה בקמפולונג-מולדובנסק , זה מה שהספיקה עד 1940 כאשר עלה לשלטון ברומניה הממשל הלאומי-לגיונרי.
סילביה קורבר הוישיה אמרה לימים בראיון לעיתון ואני מצטט:
"רק מכאן ואילך התחלתי להרגיש באיזה עולם אני חיה. המתיחות הפכה יומיומית: הלגיונרים החלו במסע הרומניזציה של המסחר כלומר ביזת היהודים. הלגיונרים דרשו לשנות את שמות של החנויות והתחילו לחפש אצל היהודים היו גם אצלנו, בעליית הגג וחיפשו נשק. הגיע גם הארוע בגימנסיה כאשר ביום הראשון ללימודים התלמידים היהודים הועברו לספסל האחרון וספסל אחד הושאר פנוי ושימש חיץ בינם לבין התלמידים האחרים. אפילו הקולגות שלי, שאיתן הסתדרתי כל כך טוב, כבר לא היו ידידותיות. אני מודה ששמחתי כששבועיים אחר כך הופיעה המנהלת בכיתה עם עיתון שקראה ממנו והודיעה על הוצאת תלמידים יהודים מבתי הספר הממלכתיים. לפחות, כשנשארנו בבית, נמלטנו מההשפלה היומיומית. בקמפולונג לא היו משאבים כלל לפתיחת בתי ספר פרטיים לילדים יהודים.
גם אחותי מרים חזרה מהתיכון בבוטושני. הזמנים היו קשים, חובה עלינו להיות ביחד. החיים קיבלו תפנית נוראית בכל ההיבטים. יכולנו לצאת לרחוב רק בשעות מסוימות ועם מגן דוד צהוב תפור על הבגדים, הרדיו שלנו הוחרם ולא נתנו לנו יותר להכנס לקולנוע. במהלך המרד הלגיונרי היינו כלואים בבית.
למדנו די מהר על הטבח היהודים ביאשי וכל הגברים היהודים בקאמפולונג, בגילאי 18 עד 60, הוכרזו כבני ערובה ונעצרו במרוכז במשך שישה שבועות. גם אבא שלי נלקח, אליו הבאתי אוכל כל יום.
ב-9 לאוקטובר 1941 נשמעו התופים של שליחי העירייה ברחובות והוכרז בקול רם על פינוי כל היהודים מקמפולונג, כולל קשישים, ילדים וחולים. ההורים שלנו החלו לרוקן את הבית ואת החנות עם כל הסחורה בה, ולארוז את המעט שהורשה לקחת איתנו. ב-12 לאוקטובר יצאנו לתחנת הרכבת יחד עם סבא וסבתא. הסבתא, עיוורת כבר זמן רב, לא הבינה כלל מה קורה.
בתחנת הרכבת הועלנו לקרונות בקר עם סיד על הרצפה. העמיסו אותנו 50-60 איש בכל קרון. לאחר יומיים הגענו לגדות הדניסטר. חציית הדניסטר נעשתה במעבורת, אך לפני שעלינו עליה נאלצנו לתת את כל תעודות הזהות שלנו. כבר לא היינו אזרחים רומנים וגם לא חלק מהאנושות, היינו רק חפצים. בצד השני של הדניסטר, בעיר מוגילב הכל היה הרוס, ולא ניתן היה להשיג מחסה. ההורים הבינו שאם אנחנו רוצים לשרוד, אנחנו חייבים לעזוב את מוגילב בדחיפות. אבל לפני שעזבנו, ההורים היו צריכים לטפל בסבא וסבתא. היה לנו ברור שהם לא יכולים להמשיך. הם אושפזו בבית חולים שדה, שתוחזק עי רופאים יהודים מגורשים בעצמם. שילמו עבורם שנה מראש. אבל סבא וסבתא המסכנים מתו מהר מאוד, קודם הסבא, אחר כך הסבתא באותו חודש ינואר 1942.
גורין הייתה עיירה קטנה הרוסה, כ-40-50 קילומטרים ממוגילב. נותרו כאן קומץ של יהודים מקומיים, כלואים בגטו, שאליו נוספו גם יהודים מגורשים, רובם מרדאוצי. רב הקהילה, אדם בעל נשמה גדולה, שאף שלא יישארו יהודים ללא קורת גג ושכנע יהודיה מקומית, לעבור לגור עם אמה שלה ולוותר על ביתה, שם מצאנו מקום. הבית היה על רכס, במטבח היו חמישה אנשים, אחרי חדר שבו הצטופפנו ארבעתנו ועוד משפחה של שלושה, ועוד שני חדרים, מחסה למשפחה של ארבעה מקומיים ושתי משפחות מקמפולונג בעלות שמונה נפשות. כמובן שחסרו תנאי ההיגיינה המינימליים. סחבנו את המים עם דליים מרחוק. לא פלא שנדבקנו בכינים ובמחלות. קודם אבי, שחלה בטיפוס, אחר כך אחותי, שהייתה במשך שישה חודשים חולה בהפטיטיס. ראינו אז כמה מהר אפשר למות, ממחלות, רעב וקור. כן, ראיתי אנשים שקפאו למוות!
עד כאן הפרק השני בתולדות האחיות קורבר.
