מורשת יהודית ברומניה 03.03.2024
החברה היהודית ברומניה בתקופה שבין מלחמות העולם – חלק שלישי ואחרון
Marian Marom (מריאן מרום), 07.03.2024, 19:43
בשנת 1924, בדפי העיתון היהודי הלאומי "הגאולה" (Mântuirea) הופיעה תוכנית פוליטית יהודית אמיתית שבה הושם דגש מיוחד על אישור הזהות הלאומית היהודית, אשר היה אמור להיות מושג באמצעות: "ארגון הבסיסים היהודיים הדמוקרטיים והלאומיים של הקהילה, הכרה בקהילה כאישיות משפטית, יצירת נציגות אחת ומאוחדת להגנה על האינטרסים הלאומיים של היהודים ברחבי רומניה כולה".
לפוליטיקה היהודית, שהיתה במחלוקת ונשארה כזאת לאורך כל התקופה שבין המלחמות, המאפיין העיקרי החשוב היה המאבק עבור ההובלה הפוליטית בין הקהילות היהודיות של הממלכה הוותיקה והקהילות החדשות של טרנסילבניה, בסרביה ובוקובינה, כאשר שני הגושים מספקים תשובה שונה לשאלה מה זה אומר להיות פרלמנטר יהודי ברומניה הגדולה. מצב זה נבע בעיקר מהאופי המעורבב של הקהילות היהודיות. עירבוב של היהודים המאמינים האורתודוקסים ועד ליהודים החילוניים שנטמעו באופן מוחלט או חלקי בתרבות הרומנית, הגרמנית, ההונגרית או הרוסית. עוד סיבה שורשית להבדל הזה היתה המציאות החברתית לאחר 1919 של קיומה של קהילה יהודית שהתחלקה לשתי קבוצות גדולות, היהודים הוותיקים של הממלכה, המייצגים 30% מכלל האוכלוסייה היהודית, והיהודים שחיו בתוך האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה רוסיה הצארית המייצגת את שאר 70 האחוזים. בתנאים כאלה, אפשר להבחין ברוב ניכר של יהודים שהתייחסו לרומניה הגדולה כאל מדינה שיש להם מעט מאוד דברים במשותף.
בסרביה מציגה מקרה מיוחד, כאשר בתחילת התקופה שבין המלחמות, נשלטה הסביבה היהודית האורתודוקסית עי מפלגת אגודת ישראל בראשות הרב יהודה לייב שירלזון, אבל לציונות שהייתה באמת הקו הפוליטי היהודי החזק ביותר באזורים החדשים של רומניה הגדולה, בסיסה היה במחוז בסרביה, שבו המסורת הישנה ניזונה עוד יותר מזרם של אלפי פליטים מרוסיה הסובייטית. היהודים הבסרביים, שפחות דיברו את השפה הרומנית ולכן היו זרים למציאות הרומנית, הבינו מהר מאוד שמקומם הוא ליד היהודים מטרנסילבניה ובוקובינה, עמם חלקו את אותן אמונות פוליטיות ובמידה מסוימת גם את שפת היידיש.
בבוקובינה, התנועה הציונית המבוססת על מבנה ארגוני עם השפעה אוסטרית, שהשתמרה מלפני מלחמת העולם הראשונה, החזיקה מעמד ברוב המרכזים היהודיים, בעיקר בקהילה היהודית בצרנאוצי.
בטרנסילבניה המצב היה קצת יותר מסובך בשל קיומה, מצד אחד, של תופעת ההתבוללות בתוך התרבויות ההונגריות והגרמניות ומצד שני, הנוכחות בצפון טרנסילבניה של הקהילה החסידית השמרנית, ללא שום נטייה למודרניזציה, עוינת הן ללאומיות היהודית והן להתבוללות. המעבר הפתאומי ממשטר פוליטי סובלני, באימפריה האוסטרו-הונגרית קיבלו היהודים אמנציפציה כבר ב-1867 למשטר הרומני בעל יחס עוין לאיזרוח היהודים גרם למנהיגים היהודים לחפש הכרה במעמד של מיעוט לאומי, בהתחשב שהחלפת המעמד שלהם מהונגרים של הדת משה למעמד של רומני של דת משה, נראה להם חסר משמעות. מה שבטוח שבוקרשט מעולם לא הצליחה למלא את התפקיד הרצוי של מרכז פוליטי יהודי ברומניה הגדולה.
ההבדלים הגדולים בין ארבע הקהילות היהודיות, שגורלם לאחר 1919 היה להתקיים באותה מדינה, לא רק שלא דעכו לאורך כל התקופה שבין המלחמות, אלא להיפך, הולידו מסגרת בלתי צפויה, שבה הקהילה היהודית בכללותה לא חיה בתואם ונותרה מפוצלת מאוד לא רק מבחינה של מבנים פוליטיים, אלא גם מבחינת ארגון קהילתי וחיי דת. רק באמצע שנות ה-30, תחת איום של הסכנה הנאצית והיחלשות הדמוקרטיה הרומנית, הצליחו הגושים להתקרב ולהתגבר על יריבויות אך מאוחר מדי כיוון שלא הצליחו למנוע את השואה.
עד כאן פרק השלישי ואחרון בניתוח הקצר של התפתחות החברה היהודית ברומניה בתקופה שבין מלחמות העולם
.
