מורשת יהודית ברומניה 17.11.2024
יצחק פיינשטיין יהודי רומני, קדוש מעונה של ישו – חלק שני ואחרון
Eugen Cojocariu, 20.11.2024, 11:51
בשנת 1938 ביקש הכומר הנורבגי, מאגנה סולהיים (Magne Solheim), את יצחק פיינשטיין לארגן את המיסיון הנורבגי לישראל בעיר יאשי, עיר עם המון יהודים באותה תקופה. בסביבות חג המולד 1939, פיינשטיין גויס למילואים של 30 יום בצבא הרומני. מלחמת העולם פרצה. בתקופה זאת פוגש יצחק פיינשטיין את ג'וזף הופמן כהן, מנהיג מועצת השליחות האמריקאית עבור היהודים, כיום Chosen People Ministries, שניסה לשכנע אותו לעזוב את רומניה עבור תפקיד כומר בקרב יהודים נוצרים אמריקאים בניו יורק. ולפיכך, הוא ומשפחתו היו מקבלים מחסה מהאיומים הנאצים. מתוך אמונה שקבלת תפקיד מיוחס זה מעבר לים תהיה מעשה של בגידה ופחדנות כלפי בני הקהילה שלו, יצחק פיינשטיין מסרב להצעתו של כהן ובוחר בתפקיד שהציעה לו ביאשי מאגנה סולהיים.
כשפרצה המלחמה נגד ברית המועצות, ביוני 1941, יצחק פיינשטיין קיבל ייעוץ מחבריו בבוקרשט, ביניהם גם ריכרד וורמברנד (Richard Wurmbrand), למצוא מקלט עם משפחתו בבוקרשט. שוב, פיינשטיין מסרב, בוחר להיות עם הקהילה שלו, בדיוק כמו שרועה טוב חייב להיות עם עדרו.
ביום ראשון, 22 ליוני 1941, ערך יצחק פיינשטיין את טקס הדת האחרון שלו בבית ביאשי, המקום בו היה מטה הנציגות הנורבגית עבור עם ישראל ושם התגורר עם משפחתו. ב-29 ליוני 1941, כאשר פרץ הפוגרום האנטי-יהודי ביאשי, פיינשטיין נפל קורבן יחד עם כמעט כל הגברים בקהילה היהודית הנוצרית שלו שהוא הכומר שלה.
כאשר פיינשטיין נלקח בכוח מביתו בבוקר ה-29 ליוני, נאמר כי משתתפי הפוגרום חיטטו ומצאו בבית, דגל נורבגי קטן עם צלב מצויר על רקע אדום, וזה נתפס כסמל בולשביקי, קומוניסטי. יתרה מכך, אותם וונדאלים אנטישמיים מצאו דגל נוסף בצבעי כחול ולבן, שלימים יהפוך לצבעים הסמליים של דגל מדינת ישראל. עם שני הדגלים הללו ביד, נאלץ יצחק פיינשטיין לצעוד בראש טור של יהודים אל מפקדת המשטרה בעיר. בחצר של מפקדת המשטרה פיינשטיין נשא דרשות אמיתיות וקרא ליהודים שרוכזו שם להתנצר, ואמר להם שלא יהיו להם אשליות ושלרודפים אין שום סלחנות ועומדים להרוג אותם.
למחרת, כל היהודים הועברו לרכבות המוות בתוך קרונות לבקר. בייסורי המוות בקרונות רכבת המסע הללו, נטולי אוויר ומים, בחום קיץ בלתי נסבל, יצחק פיינשטיין עודד את חבריו בכך שהטיף להם, עד נשימתו האחרונה, את דבר המשיח, תוך שירת תהילים יחדיו עם הרב דולברגר כתף אל כתף. יצחק פיינשטיין מת ממחנק וצמא ברכבת המוות השנייה לפודו אילואיי. לטענת כמה יהודים מכנסייתו של פיינשטיין, גופתו זוהתה ונקברה בבית הקברות היהודי בפודו אילואיי, ליד הקבר המשותף בו נחים שאר הקורבנות.
האישה, הילדים, משתפי הפעולה, החברים וכל אלה שאהבו את יצחק פיינשטיין לא ידעו על גורלו עד כמעט 3 חודשים לאחר מכן, כשניצולים מקרון הרכבת שבו היה, סיפרו ללידיה פיינשטיין על מות הקדושים של הרועה היקר שלהם. יצחק פיינשטיין הותיר אחריו שישה ילדים, כאשר הבכור לא היה עדיין בן 11 כשאביו נהרג ואישה שלא ידעה זמן רב איזו החלטה לקבל לאחר מות בעלה. ששת ילדיהם של יצחק פיינשטיין ולידיה היו: דניאל יליד 1930, מרים ילידת 1931, רות ילידת 1933, בנימין יליד 1935, גבריאלה שנולדה בשנת 1938 ואחרון תיאופיל אשר נולד שנה אחרי.
לאחר מות בעלה בסופו של דבר, לידיה פיינשטיין בחרה לחזור לשוויץ בשנה שלאחר מכן, יחד עם ששת ילדיה. הם הצליחו להגיע למקלט בשוויץ, תוך כדי סכנות בזמן מלחמה, דרך הונגריה, סרביה וקרואטיה. בהגעתם לשוויץ, הילדים ולידיה מאמצים את השם של ספוארי כשם משפחה, כשהם נתמכים על ידי אחיה של לידיה, פילולוג נודע, פרופסור באוניברסיטה תיאופיל ספוארי דיקן הפקולטה לפילולוגיה ולימים רקטור אוניברסיטת ציריך.
עד כאן תולדות יצחק פיינשטיין.
