מורשת יהודית ברומניה 20.07.2025
מירצ'ה סאוקאן במאי, תסריטאי וסופר ישראלי-רומני (פרק שני)
Marian Marom (מריאן מרום), 24.07.2025, 16:16
כניסתו של מירצ'ה סאוקאן לסרט הלא דוקומנטרי מובילה, באופן פרדוקסלי, להגברת הסכסוך שלו עם האידיאולוגיה בה האמין בכל ליבו. מטבע מוצאו החברתי, הוא היה קשור קשר הדוק לאותה בורגנות אדומה ממוצא קומינטרניסטי, אשר שלטה בחיי רומניה בשנות ה-50 וה-60. במקביל, מירצ'ה סאוקאן רואה את הלידה וההתפתחות של תגובת נגד, בתחילה נסתרת ומפוזרת של המגזרים החברתיים ממוצא צנוע, עבורם הקומוניזם פתח את האפשרויות הראשונות לקידום חברתי. הם נוטים להחליף את הבורגנות האדומה ממוצא סוביאטי בבורגנות חדשה של הנומנקלטוריסם שגדל ברומניה.
אותו פלח של הקומינטרניסטים הוותיקים, הקשור בכל ליבם למוסקבה, אותה שירתו בנאמנות, מתעמת פוליטית עם הפלג המקומי של המפלגה היחידה, ומפסיד במאבק על השלטון באישור שבשתיקה של רוב האוכלוסייה, הצופה מהצד. כשם שהאידיאלים הקומוניסטיים ממקור סטליניסטי לא יכלו שלא לעורר את התגובה הנגדית מצד החברה שלא האמינה בקומוניזם, אלא ניצלה את ההזדמנויות שהציע כדי להצליח בחיים. בכוח הנסיבות, על ידי השתייכות וביטויים, מירצ'ה סאוקאן ייתפס כגוף זר למרות החסד האומנותי הרב שלו.
הופעת הבכורה של מירצ'ה סאוקאן בסרט האלילתי מתרחשת עם הסרט "כאשר האביב לוהט" (Când primăvara e fierbinte) משנת 1961. נושא הסרט הוא על גזירה וההפקעה של אדמות חקליות שהוציאה ממשלת פטרו גרוזה במרץ 1945. האירוע היווה הזדמנות טובה למשטר הקומוניסטי ליצור מיתולוגיה קולנועית עצמאית משלו. הפקתו של סאוקאן מפגינה שליטה טובה בשפה הקולנועית ומדע של ויזואליות. מירצ'ה סאוקאן מחזיק במטען האומנותי המאפשר לו להשתמש באופן טבעי במונטאז' האינטלקטואלי. בסרט מככבים מירצ'ה באשטה (בתפקיד ראשי), ארנסט מפטי, מיכאי מאראוצה, יוג'יניה בוסנאצ'נו, סנדו סטיקלרו, אמיל בוטה ואולגה טודוראקה.
בשנת 1962 מירצ'ה סאוקאן ביאם סרט בשם "לחוף אין סוף" (Ţărmul nu are sfârşit) שנראה בעולם קולנוע בפעם הראשונה בתחילת שנות ה-90 בירושלים. “כיפופים" (MEANDRE) מ- 1967 הוא הסרט האלילתי השליו ביותר, לדברי הבמאי עצמו. מבחינה אמנותית, ניתן בקלות לכלול אותו בין 10 הסרטים הרומניים הטובים ביותר בכל הזמנים. מבחינה ויזואלית מצויין. כל פריים, כל תנועת מצלמה, כל קומפוזיציה כרומטית (גם אם הסרט בשחור-לבן) מעידים על במאי המודע לעצמו ולערכו. כאילו הגיעו מארץ אנושית אחרת, או ממציאות מקבילה, סיפורם של בני הזוג ובנם מוגדר ומהדהד בהדים של חיי יומיום פרוזאיים מאוד.
דמותו של מיכאי פאלאדסקו השחקן בתפקיד הראשי משקפת, את הגורלות שנפגעו עקב הטיהורים של שנות ה-50. ונראה שהיא אלטר-אגו של הבמאי עצמו. מצד שני, הסרט נושם כאילו מהאוויר הצח של הליברליזציה הקטנה של שנות ה-60. משהו מהאופטימיות והתקווה של הזוהר הזה מחלחל לכמה מהסצנות בסרט יחד עם השיר "בית השמש העולה" (House of the Rising Sun) של הלהקה ANIMALS שניתן לשמוע בפסקול, בסצנות השחר על שפת הים ובמיוחד, בסצנה האחרונה של הפיוס בין המורד הצעיר לגבר הבוגר שהתעייף מהלחימה, אך נותר עקשן.
מיכאי פאלאדסקו מגלם אינטלקטואל מופנם, הטומן בחובו את סיפורו של עוול ששבר את רוחו, ארנסט מפטיי מבצע דמות בעלת עבודה אחראית אולי קצין של הסקוריטטה, מרגרטה פוגונט משרטטת דיוקן מטריד של אישה שתמיד מהססת בין אהבה לחישוב פרוזאי, דן נוצו יוצר, באמצעות הדמות שלו, סוג של אדם שלא מצליח להתאים את עצמו ואלרגי לצביעות.
עד כאן הפרק השני מתולדות מירצ'ה סאוקאן.
